פסק-דין בתיק ת"ק 005215/03

המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים היא כיצד לחשב את שכר טירחתו של הנתבע בגין טיפול בתביעה משפטית בה ייצג את התובע.

הסכם שכ"ט קובע בסעיף 1 שבו, כי שכ"ט בעבור הטיפול בתביעה יהיה בסך השווה ל- 22% בצירוף מע"מ "מסכום פסה"ד בתוספת הוצאות משפט שפסקו".

סעיף 2 באותו הסכם שכ"ט, קובע בזו הלשון: "אנו נהא זכאים לכל סכום שייקבע על ידי ביהמ"ש ו/או על ידי לשכת הוצל"פ כהוצאות משפט ו/או  כשכ"ט עו"ד".

התביעה המשפטית בסכאשר מפרטת את כל הסכומים שביהמ"ש פסק לתובע.

סעיף 8 לפסיקתא קובע, כי סכום פסה"ד ללא הוצאות וללא שכ"ט עו"ד הינו  46,824 ש"ח. סעיף 9קובע, את החזר הוצאות האגרה הנכון ליום פסה"ד בשיעור 2,168 ש"ח, וסעיפים 10-12 כולל לפסיקתא  מפרטים את סכומי שכ"ט שנפסקו.

לטענת התובע, קיימות שתי טעויות בחישוב שכה"ט שבגינם מגיע לו החזר. טעות אחת המזערית מבין השתיים, היא אופן החישוב של שווי התיקונים. לטענת התובע היה מקום לחשב את שווי התיקונים בהתאם לחוות הדעת הראשונה מטעם ביהמ"ש בניכוי הערכת הליקויים בהתאם לחוות הדעת השנייה. שני הצדדים מסכימים על עיקרון זה, אלא שבשיערוך הסכומים היו טעויות קטנות שהובילו לפער זניח של 125 ש"ח. (שווי התיקונים לגירסת התובע הינו 20,678 ש"ח,  לגירסת הנתבע 22,037 ש"ח ובחישוב שנעשה במהלך הדיון הסכום הגיע ל- 21,481 ש"ח, מסכומים אלה היה מקום "לגזור" 22% בצירוף מע"מ כשכ"ט).  

הטעות השנייה המהותית יותר מבין השתיים לטענת התובע,  היא העובדה כי הנתבעת גזרה את שיעור שכה"ט של 22% בצירוף מע"מ מכל הסכומים המצטברים בפסיקתא בסך 62,818 ש"ח, במקום לקבוע  את סכום פסה"ד ללא הוצאות ושכ"ט לפי סעיף 8 לפסיקתא, בשיעור של 46,824 ש"ח. מכאן נובע הפרש של כ- 3,000 ש"ח נוספים לגירסת התובע.

שמעתי את טענות הצדדים ואני קובעת כדלקמן:

באשר לטעות הראשונה הנובעת מחישוב שווי התיקונים, כאמור לעיל ההפרש הוא זניח ומהווה 125 ש"ח ולאחר שהחישוב נעשה במהלך הדיון ולאחר שעו"ד אביים ברקאי התקשר למשרדו וביקש שייערך שיערוך מתאים, הוברר כי הפער הוא 125 ש"ח בלבד. יצויין כי ביהמ"ש הורה לערוך את השיערוך לפי 4% ולא 5%, שכן השיערוך הוא ליום מתן פסה"ד , לפיכך נערך לפי 4% .

באשר לטעות השנייה לטענת התובע, והיא הטעות שמובילה לפער גדול יותר בשכה"ט, סבורני שהצדק עם התובעים באופן חלקי כפי שאבהיר להלן. הסכם שכה"ט קובע שני סכומים לתשלום, סעיף 1 מדבר על שכ"ט שייגזר מסכום פסה"ד בתוספת הוצאות משפט בשיעור של 22% + מע"מ. סעיף 2 להסכם קובע סכומים נוספים שיקבל עו"ד כשכ"ט והוא כל אותם סכומים שייקבעו על ידי ביהמ"ש או על ידי לשכת הוצל"פ, כהוצאות משפט וכשכ"ט עו"ד.

מה שמבקש הנתבע לעשות הוא בפעם אחת לגזור שכ"ט בשיעור של 22% מכל הסכומים לרבות שכ"ט עו"ד והוצאות, ובפעם הנוספת לקבל את מלוא שכ"ט שנפסק לידיו. כך קורה, כי בגין שכה"ט מקבל עוה"ד 122% . עו"ד ברקאי טען בפניי, כי זה היה ההסכם, זאת היתה מהותו ולא בכדי. לאחר מו"מ ממושך הסכימו הצדדים הסכמה מליאה מתוך הבנה מליאה כי כך ייגזר שכה"ט לאור העובדה שניתנה הנחה ובמקום 30% מסכום פסה"ד כמקובל במשרד הנתבעת, נקבע במקרה זה 22% בלבד. לעומתו, טוען התובע כי לא הוסכם כך מעולם וכי לו היה יודע זאת מראש לא היה מסכים לפשרה שהוצעה. כל שעניין אותו, הוא הסכום הנטו שייותר בידיו לאחר כל ההורדות.

מעיון מדוקדק בהסכם שכה"ט, עולה כי בסעיף 1 נאמר כי שכה"ט יהיה 22% בצירוף מע"מ מסכום פסה"ד בתוספת הוצאות, לא אוזכר תוספת של שכ"ט עו"ד ולדעתי לא בכדי. מאחר ובסעיף 2 נאמר ברורות, כי כל סכום שכ"ט או הוצאות שיפסוק ביהמ"ש, זכאי לקבל אותם עוה"ד ישירות, הרי אין טעם להוסיפם פעם נוספת בסעיף 1 להסכם. אף לא בכדי, פירטה הפסיקתא פירוט רב וכל סכום מפורש בסעיף נפרד.  יתרה מכך, טרחו הצדדים להוסיף סעיף מיוחד בפסיקתא, סעיף 8 שבו, אשר שם נאמר מפורשות כי בגין סכום פסה"ד ללא הוצאות וללא שכה"ט סכום זה נכון למתן פסה"ד , הינו 46,824 ש"ח.

לו הצדדים התכוונו לסכום פסה"ד באופן כולל, לא היה כל צורך בפירוט שנעשה בפסיקתא, לבטח לא היה כל צורך בסעיף 8 לפסיקתא .

 אם נדקדק בלשונו של סעיף 1 להסכם שכה"ט, נמצא כי נאמר סכום פסה"ד  בתוספת הוצאות בימ"ש. לפיכך, 22% צריך להיגזר מהסכום של 46,824 ש"ח בתוספת סעיף 9 לפסיקתא שהינו הוצאות משפט, בסך 2,168 ש"ח שהוא סכום המחצית השנייה של האגרה וביחד עם שווי התיקונים 21,481 ש"ח , ובסה"כ 70,473 ש"ח , ומסכום זה יש לפסוק 22% + מע"מ, ובסה"כ  15,504 ש"ח בתוספת מע"מ בסך 2,790 ש"ח, וביחד 18,294 ש"ח.

הנתבעים ערכו חישוב של שכ"ט ברכיב זה והגיעו לסכום של 18,686 ש"ח  ש"ח בתוספת מע"מ  3,360 ש"ח, ובסה"כ בסך של 22,028 ש"ח .  לפיכך, ההפרש שבין שני הסכומים הינו 3,734 ש"ח ובתוספת 125 ש"ח מהטעות הראשונה, תחזיר הנתבעת סכום של  3,859 ש"ח לתובע, אינני מוצאת מקום לקבל את טענת התובע בדבר תוספת ריבית עלהמקדמות ששולמו, צודק הנתבע כי  הסכום ששולם כמקדמה יש לשערך באמצעות הפרשי הצמדה בלבד.

לפיכך, אני מחייבת את הנתבעת בסך 3,859 ש"ח בתוספת אגרת בימ"ש בסך 87 ש"ח, מאחר עיקר התביעה מתבססת על פרשנות של לשון ההסכם, אינני מוצאת מקום לפסוק הוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו.

המזכירות תשלח עותק מפסה"ד לצדדים על פי כתובתם בתיק.

ניתן היום כ"ב בתמוז, תשס"ג (22 ביולי 2003) בהיעדר הצדדים

                                                                                                                 שופט: מני-גור אירית התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: